More Cross Training: Running in Colorado Springs

We were in Colorado Springs for Thanksgiving, and our hotel pool was too tiny for comfort – even after my 16-yard pool workouts in LA, 10 yards is way too little to swim any substantial lengths. I didn’t do what I vowed to do, which was get a bungee tether and swim in place. So, instead, I treated myself to two days of cross-training runs, clocking approximately an hour and five miles each day on the beautiful Santa Fe trail, which still had some snow on it. I feel strong and happy when I run, and it’s a nice counterpart to long sets in the pool, which, by contrast to open water swimming, are not always exhilarating. I’m constantly monitoring my running form to avoid injury.

Today I’m taking a recovery-and-flight-home day, and tomorrow and Monday I will do the heavy lifting of my Sea of Galilee training: back-to-back 10ks.

Seeking an Appropriate Loch Monster for the Sea of Galilee

Every Loch has its monster, as they say: Loch Ness’s Nessie, Lake Memphremagog’s Memphre (with whom I’ll be visiting this summer), the Okanagan Lake’s OguPogu. I think before the Sea of Galilee Swim we should come up with a good name and some mythology about an appropriate loch monster. Comments section is open to suggestions. To start you off: C suggests a monster with a ridged back that positions itself right below the water, to make it easy for people to walk on the surface.

SPOT tracking and recovery days

Pre-Thanksgiving news: The SPOT tracker is here! It was on sale, and I decided it might be a good investment given all my swim plans this season. Having it will enable everyone to follow up on the crossing live on a map online. I think this will make it more fun for everyone. The tracker goes on the motorboat.

On less exciting news, I’m a bit unwell and had to take a recovery day. This might explain why I swam so slowly yesterday. I’m worried about breaking my training plan (was supposed to put in 5k today), but I think making sure that I’m perfectly well is more important than sticking with yardage. I’ll swim tomorrow before heading out of town, may find a pool where we’re staying, and will run to cross-train.

Sometimes, You Get the Bear, and Sometimes, The Bear Gets You

Exhausted swimmer – courtesy

Today was a shining example of the latter. After a very, very long day at work, the least said about which the better, I appeared at the pool at 4:40pm. I left at 7:50pm. Here’s what went down in the interim:

4700 on my own (1000 warmup; 700 drill; 1000 breathing focus; 100, 200, 300, 400, 400, 300, 200, 100.)

Then, another 2500 with the masters team. They, of course, were all fresh. I was the slowest of the slow. Kept pushing and pushing, but was struggling with the feeling that I was letting everyone in my lane down and ruining their workout. After they left, I did 300 easy on my own, and then 1500 worth of fast 300s with the second masters team. I still had errands to run and cats to feed, and now I’m home after having devoured a giant salad with chicken, about to drift into sweet, healing sleep.

What bothers me about this is:
1) I’m not over the hump yet – 10k next week.
2) Thanksgiving is messing with my week and I have to swim considerable workouts – 5k and 7k – tomorrow and on Wed respectively, so that I don’t have to find a pool in Colorado Springs and can just run when I’m there (which will simplify matters with family visit.)
3) The crossing is more than twice what I swam today.

Now, all of this is whiny rubbish and I know it; what a privilege it is to have my wonderful job and my wonderful sport. I’m so lucky to have the kind of income and leisure that allows me to race in beautiful seas, rivers, and lakes all over the world. Tomorrow, after I’m rested, I’ll feel more appreciative of this, I’m sure.


Buoyed by my personal best on Sunday, my newfound ability to run long distances, and my wonderful new running shoes, I came up with a new way to bring excitement and interest into my workout: Today I ran four miles in Golden Gate park before swimming 3km worth of IM intervals. I know there are excellent reasons why the swim is the first leg of a triathlon, but since the water in the pool is warm and I use a mellow two-beat kick when I swim, I thought I could do things the other way around. It proved a wonderful morning; my run through the misty forest was wonderful and filled my nose with tree and flower scents, and I was refreshed and happy by the time I started doing swim repeats.

I still think of myself not as a triathlete, but as a swimmer who occasionally enjoys doing other sports. I have yet to find pleasure in cycling the way my friends do. Dealing with the gears, the hills, and the clumsiness of mounting and dismounting is a chore for me, and while the ride phase of the Pleasanton Tri was a fun stroll between vineyards, I think longer rides might be somewhat of a drag. It occurred to me that maybe what I need is a very nice, very lightweight road bike; after all, gear is important, the bike leg is heaviest in that department, and a change in shoes has transformed my running experience. And yet, I really think swimming’s going to stay my main thing.

In other news, I got an email from the Outrider captain with Catalina crossing dates for the summer. Be still my heart. More updates when I have them.

Sea of Galilee Crossing Rules

I just sent an email to my crew for the Sea of Galilee crossing – Hebrew readers may find it of interest.

יקיריי החביבים,
אני מתרגשת ושמחה לקראת צליחת סולו של הכנרת לאורך בדצמבר! תודה רבה לכם על שהתנדבתם לקחת חלק במבצע.
דוא”ל זה מכיל הוראות ותזכורות חשובות – אנא קראו אותו ושאלו אותי שאלות אם משהו לא ברור.
חלוקת תפקידים

ליאור: קפטן ונווט
אבא חיים: ראש הכנופיה ואחראי על האכלה
טל: קצינת תקשורת (עדכונים בפייסבוק ובטוויטר)
ליסה ו/או דנה ו/או תמר: צוות, שחייניות תמיכה
אני עדיין בודקת את האפשרות לצרף משקיפ/ה למשחה.

במהלך המשחה אני צריכה לאכול מדי ארבעים דקות בלי קשר למרחק אותו שחיתי – נא להקפיד על הזמנים. האוכל הוא נוזלי ומבוסס על מיץ תפוחים מדולל עם תערובת פחמימות. כל בקבוק מכיל גם קורט אבקת ג’ינג’ר ומינון נמוך של כדור אנטי-דלקתי. האוכל יוכן יום מראש בבקבוקי פלסטיק של ליטר. כל בקבוק מכיל מספיק אוכל לארבע עצירות.
ההערכה השמרנית שלי היא שאני אשחה בערך תשע שעות, כלומר, 13 האכלות (שלושה וחצי בקבוקים). אני אכין מראש חמישה בקבוקים ליתר בטחון. הבקבוקים יהיו בסירה יחד עם רצועה ארוכה בה אפשר להשתמש כדי לתת לי אוכל. יש לחבר את הבקבוק לרצועה ולזרוק אותו למים. אני אשתה מהבקבוק, אשליך אותו חזרה למים, ואמשיך לשחות. נא לא להושיט לי בקבוקים לידיים – כללי התעלה אוסרים עליי מגע עם צוות הספינה וכל נגיעה בי פוסלת את המשחה.
כשאני גומרת לאכול, נא לבדוק שאכלתי לא פחות מ-250 מ”ל. אם אכלתי פחות, נא להזכיר לי לאכול קצת יותר בעצירה הבאה.
יהיה גם סל קטן מפלסטיק, בו אפשר להשתמש להושיט לי כובע ים, משקפת, תרופות או חטיפים במידת הצורך תוך שימוש ברצועה.

בקבוקי האוכל שלי כבר כוללים כדור אנטי-דלקתי ואבקת ג’ינג’ר. כמוסות נוספות יהיו על הספינה בערכת העזרה הראשונה ואפשר לתת לי אותן במידת הצורך. המינון בבקבוקים אמור להיות מספיק ואני רוצה להימנע מהסתמכות יתר על כדורים אנטי-דלקתיים, מחשש לבעיות בכליות ובמערכת העיכול.
בעיות רפואיות 

התאמנתי שעות ארוכות למשחה הזה ויש לי נסיון במרחקים ארוכים יותר ובתנאים קשים יותר. יחד עם זאת, ישנן כמה בעיות רפואיות נפוצות שעלולות להתעורר. להלן סקירה של הבעיות והפתרונות האפשריים:
1. בעיות בכתף. במרחקים ארוכים, הכתפיים שלי, ובמיוחד כתף שמאל, סובלות מאוד. הדרך למנוע זאת היא להקפיד על נשימה נכונה לצדדים ולא להרים את הראש. נא להזכיר לי לעשות זאת מדי פעם.
2. בעיות דיסק. יש לי פריצת דיסק בגב התחתון, אבל היא לא אמורה להציק לי במיוחד. ייתכן שאני אשחה כמה עשרות מטרים מדי פעם שחיית גב כדי להקל על הלחץ בגב.
3. התכווצויות בכפות הרגליים. זה קורה לפעמים במים קרים ואסור לי לדרוך על שום דבר, אבל אני אמתח את כף הרגל בעזרת כף היד וזה אמור לעזור.
4. מצב רוח. בדרך כלל במשחים אני שמחה ואופטימית ולא מתלוננת במהלך המשחה. עם זאת, זה משחה ארוך, בלילה ובמים קרים יחסית, הדורש ריכוז ומשאבים נפשיים. אם אני מתלוננת או בוכה, בבקשה להזכיר לי בעדינות אבל בתקיפות להמשיך לשחות.
5. בחילה או מחלת ים. אני מקווה שנמנע בחילות והקאות בעזרת כמוסות הג’ינג’ר. אני לא רוצה לקחת פראמין או דראמאמין כיוון שהכדורים הללו מרדימים אותי. אם אני מרגישה ממש רע, בבקשה לא לעודד אותי לעלות על הספינה, אלא להקיא במים ולהמשיך. מיד אחרי שמקיאים מרגישים טוב יותר ואפשר להמשיך לשחות. זו לא סיטואציה נדירה במשחי מרתון ואין שום סיבה 
6. היפותרמיה. זו קרוב לוודאי הבעיה המסוכנת ביותר ולכן נדרשת ערנות מצד הצוות. הסימפטומים כוללים רעידות, האטה בפעולת הגוף, בלבול וטשטוש מוחי. בבקשה לשאול אותי שאלות ולהחליף אתי כמה מילים כל עצירה או שתיים כדי לוודא שאני בסדר.
ספורט הזוהר

כולנו בני אדם, ופיפי וקקי הם חלק מהחוויה האנושית. במקרה שאצטרך לעשות את צרכיי, אני אבקש מכם בשקט להסתובב,  ואחר-כך אשחה מהר להתרחק מהמקום. 🙂
אני מתכננת ללבוש ביקיני נוח בגזרה ששירתה אותי היטב במשחים ותחרויות אחרים. עם זאת, אם הכתפיות תשפשפנה לי את הכתפיים (לא סביר אבל לא בלתי אפשרי) אני אסיר את החלק העליון. שוב, אין סיבה לבהלה – שחיתי כמה תחרויות שבהן מתחרות אחרות עשו זאת וסיימו את המשחה בלי בעיות.

במהלך המשחה יש לפרסם עדכונים מדי פעם בפייסבוק ובטוויטר, רצוי בליווי תמונות וסרטי וידאו. המשחה נועד לגיוס כספים לבית דרור, מוסד של חסות הנוער, ובסופו אני רוצה לשלוח מייל יפה לבית דרור עם התרומה שיכלול תמונות ועדכונים. אני בודקת אפשרות להתחבר ל-GPS  שיעדכן את המיקום שלנו בזמן אמת אבל אני לא יודעת אם זה ישים מבחינת עלויות. 
שחייניות ליווי

 במהלך שלוש השעות הראשונות של המשחה אני שוחה לבד. אחר כך, כללי התעלה מתירים לי ליווי של שחיינית אחת למשך שעה בכל פעם. כל שחיינית צריכה לצאת מהמים לשעתיים אחרי שעת ליווי, ואחר כך היא יכולה להיכנס שוב – כך שתיאורטית אפשר לעשות “משחה שליחות” ולהתחלף. כללי התעלה אוסרים על שחיינית הליווי לשחות לפני, לעזור לי או לחסום אותי. אני שוחה בבגד ים, אבל לשחייניות הליווי כמובן מותר ללבוש חליפה ולשחות בכיף.
הפסקת המשחה

אני מתרגשת מאוד לקראת המשחה הזה, התכוננתי היטב, ואני יודעת שאני יכולה לסיים אותו בהצלחה. אני שוחה לאט, אבל אני בכושר מצויין וכל הסיכויים הם שאצליח להגיע לחוף צמח בלי להפר את כללי  התעלה. בבקשה לא להוציא אותי מהמים, לגעת בי, להעלות אותי על הסירה, או לסיים את המשחה בדרך אחרת לפני ההגעה לחוף צמח אלא באחד מקרים הבאים:
(א) ליאור אליהו מורה לי לצאת מהמים בשל תנאים/מזג אוויר/בטיחות.
(ב) אבא וליסה מסכימים שאני לא יכולה להמשיך לשחות כי המשך המשחה יסכן את בריאותי באופן בלתי הפיך.
(ג) אני מודיעה לצוות שאני לא יכולה לשחות יותר. 
על הספינה

נא להישמע להוראות של ליאור בכל הנוגע להתנהלות על הספינה.
עשו ואל תעשו

בבקשה לא:
1. להוציא אותי מהמים אלא אם כן שיקולי בטחון ובריאות מחייבים זאת
2. לומר לי כמה רחוק שחיתי עד שאנחנו במרחק של 3 ק”מ מהחוף
3. להצביע בדאגה על דגים וכו’ במים.
4. לשכוח להאכיל אותי
5. לצעוק או לנזוף בי במהלך המשחה.
6. להעביר לי מסרים שליליים או דואגים מקרובים וחברים
7. להיעלב אם אני בוכה או כועסת במים.
בבקשה כן:
1. להקריא לי טקסטים ומסרונים תומכים ממשפחה וחברים.
2. לעודד במהלך המשחה ולהגיד שאני מתקדמת יפה.
3. במקרה של הוצאה מהמים מסיבות בטיחות או בריאות, להורות לי בנימוס או בתקיפות לצאת מהמים.
4. להראות לי דברים יפים בדרך – נוף, ציפורים, וכיו”ב
5. לשמור על עצמכם היטב במהלך המשחה! קרם הגנה, כובע, מים, אוכל, מנוחה, ולשחייניות הליווי – מגבת ובגדים חמים.
שוב תודה רבה לכולם על העזרה, הזמן והמאמץ, ולהתראות בכנרת,

Wayward Swimmers Paper

Today’s the last day of my seminar, Criminalization and Social Control. My students wrote terrific papers, looking at various social phenomena and the way they are addressed through the legal system, and the criminal justice system in particular.

I like writing a paper for the seminar, too, because I’m a participant just like everyone else. Since my book manuscript (which has nothing to do with swimming) is finished, I’m finishing up a paper that looks at the Diana Nyad controversy in the sport through the lens of Durkheim’s functionalism.

It’s been a cool opportunity to take some distance from the controversy and ask myself some meta questions: Why do people in the sport care so much about the swim and its legitimacy? Which aspects of the controversy are most important to people? And, what role did the controversy serve in the marathon swimming community?

For the uninitiated, the paper examines the marathon swimming community’s reaction to Diana Nyad’s swim from Cuba to Florida on September 2, 2013. Nyad’s fifth attempt without a shark cage was hailed and widely reported in the media as an act of immense heroism – 110 miles, 53 hours.

The marathon swimming community was less enthusiastic. Cynical remarks about Nyad’s innovations–directional streamer, sting suit and mask, and a heated water neck device–abounded even before the swim. But after the swim, most attention was drawn to a mysterious acceleration in Nyad’s swimming pace during the last night of the swim. Nyad swims at about my speed; she is not fast, and averages less than two miles per hour. But during the night, her speed exceeded four miles per hour. This would be explainable if Nyad got lucky and caught a favorable current, but the crew was not forthcoming with information and that irritated the forum managers and several of the posters. Moreover, Nyad’s crew reported that she did not eat for seven hours during the swim, which most of us consider a fairly dubious practice. I feed every 40 minutes, which is on the lazy side; others in the sport feed every 20 or 30 minutes. I can’t even think of swimming that distance without consuming food or drink for seven hours.

And yet, I was willing to suspend disbelief for a while, before reading forum posts carefully made me more of a skeptic. One interesting question is why people are intent to suspend disbelief. The Lance Armstrong controversy comes to mind; people want/need heroes and don’t like their role models tarnished. But the question I’m focusing on has to do with the doubters and the intensity of their anti-Nyad reaction.

I come to the conclusion that the controversy has done an important service for the sport, in the spirit of Durkheim’s latent functions of deviance. First, it enabled the community to come together and foster solidarity by strengthening its identity and values. Second, it was an opportunity to reaffirm and clarify the rules, especially the interesting, not-quite-mandatory-but-legitimizing status the English Channel rules occupy in the sport. Third, it was an opportunity to think about a hierarchy of rules; entering the boat and/or dishonesty about swim reporting is worse than reported suits, masks, and streamers. And fourth, it was an opportunity to think about preventing stagnation and allowing outliers in difficult, previously-undone swims.

The other important takeaway has to do with the insularity of the sport. Lance Armstrong’s fall from grace took place in the public eye because of the money and fame involved, and the norms of the sport, particularly the ambivalence about doping, were very much part of the public debate. The obscurity of marathon swimming also means that there is less to gain from hidden deviance, because legitimacy and respect comes from within the community, whereas external validation means less to participants in the group. In that sense, you could think about the sport of cycling as one of Durkheim’s complex societies, whereas marathon swimming behaves more like a simple society.

Anyway, class is about to start. I’ll report back about people’s questions and comments to the paper, and welcome yours.

Not Bad for a Monday

This morning I put in 8000y at USF. The first 3000 with the team–this time with two guys who were just a bit faster than me–and then 5000 on my own. When I got out of the water after the team practice and looked for a lane for the remaining yards, the coach said, “not bad for a Monday.”

Not bad, indeed. The sets went something like this:

300 warmup
5×100 fast
400, 2×200, 4×100, 8×50 pull
100 EZ
100 kick IM
4×25 IM
300 cooldown

Then my cruise-pace sets:

500 free
500 back
10×400 free, cruise-pace

It’s good to combine the increased volume with some speedwork, though doing the speedwork at the beginning means the remaining 5k gets pretty lethargic. I did repeats of 500 and 400, thinking all the while, “tired now? Just think of how tired you’re going to be on December 21st!”

I was also thinking about Driven, the film I saw last night, which is a documentary about three people swimming the Santa Barbara Channel and their different experiences. It really is a very insular and punishing sport in many ways, but one also derives immense satisfaction from it. And my experience in prior races is that endurance improves in the actual event. The views, water quality, marine creatures and sights, smells, and importance of the water all imbue one with unexpected power and mental fortitude.

Awesome ’80s Run

This morning was a recovery day from swimming, and I raced the 5km long Awesome ’80s Run in Golden Gate Park. My running “career”, such as it is, started with happy civic runs that involve costumes, because I figured laughing and enjoying oneself in the sunshine would help. And the excellent people of San Francisco, who only yesterday turned up en masse to create a giant municipal work of art celebrating Batkid, did not disappoint, as can be seen in the image to the left. Also spotted were characters from John Hughes movies, a Rubik cube, and Hannibal Lecter.

I ran the race in my brand-new Brooks PureFlow2 shoes, after throwing my seven-year-old Adidas shoes ceremoniously into the trash can. It’s incredible what a new attitude and new shoes can do for you. Inspired by having read ChiRunning on the plane from L.A. this week, I straightened my spine, tucked in my tail, leaned an inch forward, and lightly picked up my feet behind me with a quick cadence and short strides. I broke my PB by 5 minutes. An excellent reason to stick around the park and dance to disco tunes!

[as an aside, I used to run and swim in the early mornings in Tel Aviv, and it always struck me that I could wake up fresh after a good night’s sleep and go straight to one of the after-parties. There just isn’t enough nightlife for us morning folks!]

It strikes me that ChiRunning is the vertical version of Total Immersion, which I know has sparked some controversy in the open water swimming community but to which I attribute my swimming. There’s abundant wisdom in using one’s core and saving one’s precious spine from injuries. I don’t expect to become particularly fast or break any records running, but I would like to run a half marathon sometime soon, and I think the combination of neutral, lightweight shoes and good form that paid off so handsomely today will reap dividends in longer distances.

Hotel Pool Workout

I was in Los Angeles for work today and stayed at the Westin Bonaventure. Arriving at the registration desk, I asked, “how long is your pool?”

It was not a redundant question. The Bonaventure’s website, like almost all hotel websites, gives useless statistics about its pool, such as its depth and its area – in feet and square feet! Depth is irrelevant unless one is a water jogger; kids can drown in less than a foot of water. And the area is also irrelevant, unless one engages in a lively game of pool water polo. The only thing missing is the length, which is all a lap swimmer needs to know.

The other typical problem was the receptionist’s answer: “It’s a junior Olympic.” Apparently, all hotel pools are “junior Olympic”, though what “junior” means is rather unclear. In this case, it was a 16-yard pool. In other cases, it’s shorter.

It is a beautiful pool, however, located on the roof of the fourth floor and surrounded by Los Angeles’ skyscrapers. I headed out there at 6am, and after facing the inevitable and unsurprising disappointment about the pool size, I set out to do a workout that would not make me dizzy from multiple flip turns. 90 laps make 3k. This is what I came up with:

Warmup: 10 laps swim
12 laps breathing drill
8 laps alternate R/L arm
20 swim: first 5 – 13spl; next 5 – 12 spl, and so on
Main Set: 6x(4 laps IM, 1 lap easy free.)
Cooldown: 10 laps

An obvious solution to the hotel pool problem is to bring some sort of bungee tether. I’m not sure which one makes sense and would be portable to conferences and the like (I care less about public ridicule than about travel discomfort.) But I wish hotels simply stated the length of their pool, in yards, on their websites.